<h1>ספר התרומות שער מ"ט חלק א'</h1>
<h2>דף קיח.</h2>
גרסינן במסכת שבועות פרק שבועת הדיינין [מ"ג ע"א] המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון אמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור. דע כי משנה זו נחלקת לד' בבות, הבבא הראשונה מדברת על המלוה התובע ללוה שסלע הלוהו ולא שוה המשכון כי אם שקל חצי סלע, ונמצא שהלוה חייב למלוה חצי סלע, והלוה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה ואין לך עלי כלום פטור הלוה. פירוש, פטור משבועה, דהא אינו מודה לו כלום ולפיכך פטור משבועת התורה וחייב לישבע הלוה היסת שכן הוא כדבריו. ומיהו משביעין המלוה תחלה שבועת השומרין שאינה ברשותו, וכדאמרינן מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את המשכון. זו היא הבבא ראשונה. והשנית מדברת על המלוה שתובע הלוה והלוה מודה לו במקצת, וכדקתני אבל אם היה תובע המלוה ללוה ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר אמת שסלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה ונמצא שמודה לו בדינר אחד, הרי זה הלוה חייב שהרי הוא מודה מקצת, ולפיכך ישבע תחלה המלוה שאינה ברשותו ואחר כך ישבע הלוה כמה היה שוה שהרי הודה במקצת וישלם דינר. אלו שתי הבבות מדברות על המלוה שתובע את הלוה. עכשו מדברות הבבות אחרות על הלוה שתובע את המלוה, וזה היא תביעתו, הבבא הראשונה, סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור. פירוש, הלוה תובע את המלוה שר"ל שהמשכון היה שוה כפלים ממה שהלוה לו והמלוה כופר בכל, פטור המלוה משבועת התורה אם הלוה מאמינו שנגנבה ממנו ומשתבע היסת, שהרי אינו מודה לו כלום. ומכל מקום אם אינו מאמינו שנאבד ממנו ישבע מדרב הונא שבועה בתורה שאינה ברשותו וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב. וה"ג לה בב"מ פרק המפקיד [ל"ה ע"א] דמוקי לה להאי בבא בשיש לו עדים שנגנבה ממנו, אי נמי שהאמינו שנגנבה, ולהכי קתני שאם משיבו סלע הלויתיך וסלע היה שוה פטור, דאי לאו הכי בודאי ישבע המלוה על ידי גלגול, דהא מחייב לאשתבועי שאינה ברשותו ומגו דמשתבע שאינה ברשותו משתבע כמה היתה שוה. והבבא השנית מדברת על הלוה התובע למלוה והמלוה מודה במקצת, וכדקתני סלע הלויתני ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך וה' דינרים היה שוה, הרי זה משלם לו דינר ונשבע תחלה שאינה ברשותו אם אינו מאמינו, וכולל בשבועתו שלא היה המשכון שוה יותר על ה' דינרין וישלם דינר. ובזה כתב הרב אבן מיגש ז"ל [שבועות מ"ג ע"א] שאם מאמינו שאבד או שיש לו עדים אע"פ שכבר נפטר משבועה שאינה ברשותו עדין הוא חייב להשבע שלא היתה שוה אלא כך וכך כדין מודה במקצת, ואם אינו מודה במקצת וכגון שאומר הילך אי נמי היה לי אצלך בכדי מה שהיה שוה, נשבע שבועת היסת על כך ונפטר, מ"מ אין התובע נאמן לישבע כמה היה שוה ויטול אלא השומר נאמן לישבע כמה היה שוה ויפטר, אם מודה מקצת הוא בשבועת התורה, ואם לאו היסת כדין כל הנתבעין שבעולם שהן נשבעין, ע"כ. נמצא עכשו כי ד' דרכים שנינו במשנתינו. הראשון, מלוה תובע ולוה פוטר עצמו מכלום. השני, מלוה תובע ולוה מודה מקצת. השלישי, לוה תובע והמלוה פוטר עצמו מכלום. הרביעי, לוה תובע ומלוה מודה מקצת.
בעל העטור כתב שיש ד' דרכים אחרים שאין שנויות במשנתינו. האחד, ששניהם תובעין זה את זה, וכיצד, כגון שאמר לו המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה ואתה חייב לי שקל אחד, והלוה אומר סלע הלויתני ושתי סלעים היה שוה ואתה חייב לי סלע אחד. בזה אם אין שם עדים שאבד ואינו מאמינו נשבע היסת הלוה שלא היה שוה פחות מסלע ונשבע המלוה בתורה שאינה ברשותו ויגלגל שלא היה שוה יותר מסלע ופטור, ואם יש עדים שאבד או שמאמינו שאבד שניהם נשבעין היסת, מלוה נשבע שלא היה שוה יותר מסלע, ולוה נשבע שלא היה שוה פחות מסלע ופטור. [השני], ששניהם מודים זה לזה כגון שא"ל סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה והמלוה מודה לו בכך, הרי זה נשבע המלוה שבועה דרב הונא שאינה ברשותו אם אינו מאמינו או אין שם עדים שנאבד ונפטר. השלישי, המלוה תובע ואומר סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו ואיני יודע שוויו של משכון כמה היה שוה, בזה ישבע המלוה שאינה ברשותו ונוטל, וכולל בשבועתו שב' דינרין היה שוה, וישלם הלוה שני דינרין למלוה, שהרי הוא [יודע] בודאי שהוא חייב לו ואינו יודע אם פרעו או אם לא פרעו, וה"ל כההיא דקתני [ב"ק קי"ח ע"א] הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו שהוא חייב. ואם יש עדים שנאבד המשכון או שמאמינו הרי זה נוטל המלוה מן הלוה שני דינרין בלא שבועה כלל, אלא שאם רצה הלוה להחרים סתם אם טוען עליו שקר יחרים. הרביעי, אם טען הלוה על המלוה סלע הלויתני ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע דמיו, בזה כמו כן ישבע המלוה שאינה ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שדמיו יתר על החוב שהלוהו ויפטר, שהרי כמו כן לא חייב עצמו בכלום. ואם יש עדים שאבד או שמאמינו נשבע שבועת היסת שאינו יודע שהיה שוה יותר ויפטר. אבל אם אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה משיב אני יודע שהיה שוה יתר על החוב שהלויתיך אבל איני יודע כמה הרי זה משלם כל מה שטען עליו הלוה בלא שבועה. וכן פסק הרב אבן מיגאש ז"ל בפירוש שבועות [מ"ג ע"א] וזה טופס לשונו, כיון דקא מודי ליה הנתבע דמתחייב ליה מידי ולא ידע כמה ניהו ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, [כההיא] דחמשין ידע וחמשין לא ידע דמשלם, הילכך כל מה שטוען התובע על הנתבע משלם הנתבע. ואם רצה הנתבע להחרים סתם על מי שיטול ממנו מה שלא היה לו ליטול אין מונעין אותו בכך. ובזה הקשה הרב ז"ל ההיא דירושלמי [ב"ק פ"ז ה"ז] דחד ברנש שהפקיד שק צרור וכו'. והרבה האריך בפירושיו בתירוצים ובראיותיו. ומסתברא דוקא דאמר איני יודע כמה היה שוה אבל מודה כי לפחות יש לו ידיעה מפרוטה שהוא שעור מודה מקצת, דאל"ה לא קרינא ביה מחוייב שבועה. והרבה הארכנו בזה בשער שמונה ושלשים שהקדמנו.
ודע והבן כי כל זה שאנו אומרים שנשבע המלוה כשהוא נתבע מן הלוה שבועה שאינה ברשותו, אם אמר הרי אני משלם כפי מה שתובע אותי ואיני נשבע אעפ"כ משביעין אנו אותו שאינה ברשותו, וכדקתני בפרק המפקיד [ב"מ ל"ד ע"ב] אמר רב הונא אמר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה. מיהו אם היה דבר שהיה מצוי בשוק לקנות באותן דמים שרוצה לשלם הרי זה משלם ואינו נשבע. וכן פסק הר"מ ז"ל [שאלה רפ"ו] וזה טופס לשונו, שומר שאמר הריני משלם ואיני נשבע אם היה הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו, כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן וכל כיוצא בהם, הרי זה משלם ואינו נשבע, ע"כ. ומסתברא דדוקא כשהשבועה באה על המלוה יש לנו לפטרו משבועה שאינה ברשותו אחר שרוצה לשלם והוא דבר המצוי כמותו לקנות באותן דמים, אבל אם השבועה באה על הלוה שנשבע כמה היה שוה ונוטל או יפטר, לעולם לא ינצל המלוה מלהשבע שאינה ברשותו תחלה, ואפילו ירצה לשלם ויהיה מצוי ושוה בשוק לקנות אפילו הכי נשבע תחלה שאינה ברשותו, משום טעמא דחיישינן שמא ישבע זה ויוציא הלה את המשכון ונמצא מתחלל שם שמים בשבועה.
